סיפורו של אורי וכטל שנולד כפלתיאל רדא סעד – חטיפת ילדי תימן – כלביית ויצ"ו – פשעי משרד הרווחה

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-1f

תחקיר ערוץ 1 מיום 29.2.12

סיפור חטיפתו של אורי וכטל, שנולד כפלתיאל רדא סעד.

הפרשה שלא נגמרת – חטיפת ילדי תימן.

אורי וכטל בן 61. גדל בשכונה של היקים בקרית אונו. בגיל 6 גילה אורי שהוא ילד מאומץ. בן למשפחה תימנית. עוזרות הבית היו תימניות. אז מה עושה ילד תימני במשפחה יקית?

אורי שאל את אמו והיא מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה. הגננת הצביעה על הילדים ואמרה לה: "קחי, תבחרי". והיא בחרה באורי.

משפחתו של אורי עלתה לישראל במבצע "מרבד הקסמים". הם שוכנו במחנה עולים בעתלית. ארבעה חודשים אחר כך נמסרו שניים מילדי משפחת רדא סעיד לטיפול במעון ויצו ירושלים. חיים בן שנה וחצי ופלתיאל שהיה בן חמישה חודשים.

כשהודיעו לאמא שאבא נפטר לקחו לה את שני הילדים הקטנים ושמו אותם בירושלים. היא ועוד 16 אמהות היו יחד איתה. נסעו לירושלים. כל יום בבוקר אמא נסעה מעתלית לירושלים להיות עם הילדים שלה.

עו"ד רמי צוברי אומר, זה פעם ראשונה שילדים תימנים לא נמצאים תחת כנפיהם של ההורים שלהם. לפי הסיפורים נעלמו משם מויצ"ו ירושלים מעת לעת ילדים.

יום אחד בהיר, אמרו לאמא שלי שנפטרו לה הילדים. היה שיטפון והילדים מתו. אמא שלי אמרה: "בשום אופן לא הילדים שלי לא נפטרו. לפני זה הנקתי אותם. אז מה פתאום שהם אינם?" היא לא האמינה. היא בכתה ובכתה וצעקות.

האחות שמחה שהיתה רק בת 12 החליטה לא לוותר. היא חזרה למעון ויצ"ו בירושלים לברר מה עלה בגורלו של האח פלתיאל. עובד שעבד במעון החליט לעזור לה. הוא אמר לה "את רוצה לדעת. יש לי פה בארון את כל הכרטיסיות של ילדי תימן. תחפשי תוציאי כרטיס. הוא הלך. אני לקחתי. למזלי הטוב אח שלי היה בכרטיסיה הראשון. היה כתוב שפלתיאל בן שמעה נמסר לאימוץ לגב' וכטל.

האחות שמחה גילתה במסמכים של פלתיאל שנמסר לאימוץ בגיל שנה וחצי.

אורי וכטל מספר על הוריו המאמצים שהיו אנשים מאוד קרים. ההורים לא היו מחבקים או מלטפים. על האמא המאמצת מספר אורי שהיא היתה אמא טובה. לא החסירה ממנו דבר.

בגיל 6 גילה אורי שהוא מאומץ. הילדים בבית הספר שאלו אותו "איך זה אתה וכטל ואתה כושי?" אורי שאל את אמו, והיא לא הסתירה ממנו וסיפרה לו שהוא מאומץ.

בינואר 1952 עזבה משפחת רדא את מחנה העולים בעתלית, ועברה למושב קדימה. שם קרה הלא ייאמן. שכנה במושב סיפרה להם שראתה ילד תימני שדומה לילדי המשפחה.

האחות שמחה מספרת: "באה אחת שעבדה בקרית אונו במשק בית ואמרה, יש לנו ילד שאני מטפלת במשק בית שהוא מאומץ במשפחה".

הלכתי לשם כל השכנים שלהם שראו אותי, שאלו אותי השכנים: "את לא אחות של אורי התימני?"

אמרתי: "כן. איפה הוא?" לקחו אותי , לראות אותי ואמרו לי תסתתרי כי האם המאמצת תעשה לך ולו בלאגן. לא כדאי לך. בפעם הזו החליטה האחות שמחה לא לפגוש את אורי ושבה כעבור יומיים לקרית אונו עם אמא שלה.

הילד אורי חיבק את אמא שלי, ככה, חזק עם הידיים, ולא רצה לרדת לה מהברכיים. אמרתי לאמא "מה אני יעשה עכשיו?" ואמא אמרה אין לך מה לעשות מאמי.

האמא לא ויתרה. היא היתה נוהגת ללכת ולעקוב אחרי הילד. עכשיו, לבית המשפחה היא לא יכלה להגיע. אז היא היתה הולכת לגן והיתה עוקבת וצופה, ורואה מה שקורה, עד שהאמא והמשפחה שלה קיבלו צו הרחקה מהמקום כי הם גורמים לילד נזק.

בפברואר 1959 הגישה האמא הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, אולם בית המשפט דחה את התביעה.

עו"ד יעקב הררי שייצג את האמא בתביעה לפני 51 שנה, נשאל אם יש לו זכרונות מהתביעה דאז. "קשה מאוד להגיד שיש לי  זכרונות. 51 שנה."

בעיתונות היה "שתי נשים אוחזות ילד – משפט שלמה". המאמצת היתה עם השופטים בפנים, ואנחנו בחוץ. לא ידענו כלום. בית המשפט החליט שאין מקום לתביעה.

בעקבות צו ההרחקה נותק הקשר עם אורי. הוא חודש רק בשנת 1979 – עשר 10 שנים אחר כך כשגוייס לצבא.

אורי החליט לסגור מעגל ובשנת 1979, חידש את הקשר עם משפחתו הביולוגית, קשר שנשמר עד היום.אני הילד היחידי המאומץ שמצא את משפחתו. אני היחידי. אומר אורי.

מידי יום נוסע אורי לאותה כתובת, לבית אבות בפתח תקווה. הוא סועד את אמו המאמצת בנאמנות. אבל לבו חצוי. השאלה הכואבת מדוע נותק ממשפחתו עודנה פתוחה, ומותירה בנפשו פצע פתוח.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s