תעלומת העיניים השחורות-כחולות, מאת אלכס פז גולדמן

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-5p

מעכשיו בכל חנויות הספרים וגם באינטרנט…

תעלומת העיניים השחורות-כחולות בכל החנויותמי כאן בני מי כאן אבי

לאותם רבבות ששאלו מה פשר תמונות התאומים בדף הזה, הנה קטע קצר מהספר:
* * *

"ישבנו מול הדפים והרגשנו כאילו אנו יושבים על חבית של חומר נפץ. היה ברור לנו שמשהו משונה מאוד התרחש. לפתע נשמע קול של מפתח בדלת, ורגע לאחר מכן נכנס לבית איש קטן ורזה. ברגע הראשון הייתי בטוח שזה פישל, דודו של מוטי, שפגשנו במשרד הבריאות. רק שפישל לבש חליפה מהודרת ואילו האיש הזה לבש בגדי עבודה כחולים מקומטים. המכנסיים היו תלויות עליו כמו על דחליל. חולצתו היתה מקושטת בכתמי זיעה גדולים מתחת לבית השחי. הוא נעל נעלי עבודה חומות ומגושמות.
"אבא, אתה לא בעבודה?" קרא מוטי לעבר האיש, ואני נזכרתי שמוטי סיפר שפישל ואבא שלו הם תאומים זהים."

תעלומת העיניים השחורות-כחולות - אלכס פז-גולדמן

הקליקו כדי להגיע לקישור בפייסבוק.

פרק גנוז מהטיוטות הראשונות של הספר. "פוקד עוון אבות על בנים"

עזרא היה חכם ומצחיק אבל יותר מכל היה אוגר מתמיד של מצוות.

לפני כל דבר שהכניס לפה היה נושא את ברכת המזון והיה קורא בקול צלול "ברוך אתה אדושם אלוקינו המוציא לחם מן הארץ או בורא פרי האדמה", הוא גם ידע ברכות מזון אחרות אבל ברוב המקרים האוכל שלו היה פרוסת לחם מרוחה בחילבה או בגבינה לבנה או תפוח אדמה ורק בפעמים מועטות יצא לו להשתמש ב"שהכל נהיה בדברו" שמתאים לסוג של אוכל שאין לו ברכה ספציפית.

היינו נפגשים רק אחרי הלימודים והחלום שלי היה לשבת לידו בכיתה וללמוד ב"אגודה", בית הספר הדתי-חרדי שלו. מצד אחד קינאתי במזל הטוב שלו להיות בכיתה רק של בנים בלי בנות שבהפסקה מתגודדות ומצחקקות כשהן שולחות לעברך מבטים מרומזים משונים ומצד שני יש לנו בכיתה כמה ילדות שכבר לובשות חזיה ואם מעמידים לבנה ליד החלון של חדר ההלבשה של אולם ההתעמלות אפשר לראות אותן מחליפות בגדים ואחרי זה בלילה לשקוע בחלומות מתוקים.

בדיוק על זה היה לי לפני שנתיים ריב גדול עם אבא ואמא שלי, אני מתכוון בקשר לבית הספר הדתי, לא בענין ההצצות לבנות שזה היה סוד של הבנים בלבד וחסר לי ששהורים שלי ישמעו מזה. מה בסך הכל ביקשתי? לעבור לביה"ס של עזרא. אבל לא עזרו כל הבקשות והבכיות שלי. אבא שלי סירב בתוקף להוציא אותי מבית הספר החופשי המקולל.

בדרך כלל הייתי מכניע אותו כשהייתי פורץ בבכי אבל הפעם זה לא עזר. אבא שלי שמעולם לא הרים עלי קול (את הצעקות הוא שמר לאמא שלי) יצא ממש מהכלים. הוא האדים כמו סלק ואטם את אוזניו בשתי ידיו וסירב להקשיב לנימוקים הגיונים שהעלתי. הוא צעק שאנחנו "חופשיים" ושאפסיק לבלבל לו את המוח. קיוויתי שאולי אמא תתערב, היא הרי באה ממשפחה דתית כמו אבא. אבל אמא רק מלמלה שמגיהנום היא כבר לא פוחדת. עכשיו כבר פחדתי כפליים. עם דיבורים כאלו אמא ואבא שלי סוללים לעצמם כביש מהיר לגיהנום. קשה להאמין אבל אבא שלי בעקשנות שלו חרץ את גורלי ובגללו ישליכו אותי לגיהנום ויבשלו אותי בסיר של זפת רותחת. עזרא סיפר לי שהרב שלהם לימד אותו שזה הגורל של החילונים ואין מה לעשות כי זה כתוב בתורה.

הייתי חייב להציל את עתידי. קיוויתי שאלוהים יבין שאני לא אשם שיש לי הורים כאלו. לא הייתי בטוח בזה כי בשיעורי התנ"ך למדנו שהוא פוקד עוון אבות על בנים, כלומר הוא יעניש אותי על השטויות של אבא שלי. אף פעם לא הבנתי את הרעיון הזה של אלוהים. תעשה מה שתעשה לך לא יקרה כלום. הבנים שלך כבר יחטפו. ומה אם אתה ערירי ואין לך בנים? מי אז יחטוף במקומך? זה גם חל על בנות? אבל היו מקרים שאפילו אלוהים התחרט ואולי גם הפעם הוא יוותר ויתחשב במאמצים שאני עושה למענו. עזרא לימד אותי את כל סוגי ברכות המזון, גם כאלו שבחיים לא יצא לי להשתמש בהם כמו "בורא פרי הגפן" שמברכים על יין. שמרתי על טהרתי ושפשפתי את ידי היטב בחול להסיר את הטומאה אחרי שהייתי משתין בחוץ והכי חשוב חבשתי כיפה כל הזמן. וכך הייתי בתחילת כיתה וו כשראובן הגיע לכיתה שלנו כתלמיד חדש והמורה מרים הושיבה אותי לידי.

"אתה דתי?" שאל אותי ראובן כשחזרנו מבית הספר ופסענו זה לצד זה ברחוב הצר של רחוב לח"י כשהילקוטים נגררים מאחורינו.

"למה אתה שואל?" שאלתי.

"בגלל הכיפה שלך," אמר ראובן "אתה היחידי בכתה עם כיפה על הראש."

"אני לא דתי. ההורים שלי חופשיים…. איי!! " צעקתי כשחטפתי מכה חזקה מאבן שבעטתי בה. יכול להיות שלאלוהים אין כבר סבלנות לחכות שיהיו לי ילדים והוא מעניש אותי על המקום במקום אותם?

"אתה רואה,"אמרתי לראובן, "אלוהים כבר מעניש אותי."

"רק אידיוט בועט באבן כיש לו סנדלים," צחק ראובן ” מה זה קשור לאלוהים?"

התכופפתי ואחזתי בבוהן הפגועה שבלטה אל מחוץ לסנדלים הפתוחים שנעלתי. הבוהן היתה אדומה אבל הציפורן לא נשברה. ראובן היה חדש בשכונה ולא הכיר את החוקים שעזרא ואריה למדו מהרב שלהם.

"כל שלשה צעדים בלי כיפה זה עבירה וכל ארבעה צעדים עם כיפה זה מצווה," הסברתי לו את מה שכבר ידעתי.

"אבל זה לא הגיוני וזה לא שיוויוני," אמר ראובן "ואתה מאמין לזה?"

"כן. כלומר לא בדיוק," אמרתי בהיסוס. החוצפה של ראובן הפחידה אותי. מה אם גם הוא בדרך לגיהנום?

הנחתי את ידי על הראש, הכיפה היתה שם והרגשתי שהיא מגינה אלי. המשכנו לצעוד בשקט.

"אבל אתה נוסע בשבת והולך לכדורגל," אמר ראובן, "עוד מעט תגיד לי שהמצווה של הכיפה מכפרת על זה?"

פרק גנוז – ראובן, זוטא ובוחן הפתע

הסוד הזה היה כבד מנשוא. הייתי חייב לחלוק אותו עם מישהו. למי כבר הייתי יכול לספר אם לא לראובן החבר הכי טוב שלי מכיתה ו'?

ראובן, מלבד שהיה הילד היפה ביותר בכיתה, עם בלוריתו השחורה המסתלסלת, חיוכו התמידי ועיניו העליזות, היה בעל חשיבה אנליטית הגיונית ויצירתית. לראשונה נתקלנו בה ביומו השני בבית הספר בכיתה ו' כשהוא היה תלמיד חדש. זה היה בשיעור חשבון עם המורה זוטא שנראה כמו בן-גוריון עם שתי כרבולות שיער לבן בצידי קרחתו ועם שומה גדולה שחורה שהתנוססה על צווארו. זו הייתה השנה השנייה שלמדנו איתו וידענו כבר שאין דבר חביב עליו יותר מאשר בוחן פתע. מספיק היה הרחש קל ביותר בזמן שכתב על הלוח בגבו אלינו על מנת שיסתובב, ימחא כפיים ויקרא בקולו הדק: "לסגור מחברות. להוציא דפים. בוחן פתע!"

אותו בוקר הוא נכנס בצעד קליל לכיתה המשתוללת שהשתתקה באחת ברגע שפתח את הדלת. תיק עור חום מתחת לזרועו וסרגל העץ שלא מש ממנו בידו השניה. הוא התיישב מאחורי שולחן המורה ובזמן שדפדף ביומן הכיתה אמר: "גם השנה יהיה בוחן פתע והראשון יהיה כבר בשבוע הבא."

דממה השתררה בכיתה כאשר לפתע נשמע קולו של ראובן: "אני לא חושב שזה אפשרי."

המורה זוטא קם ממקומו. הוא סקר את הכיתה לחפש מי הוא זה שמעיז לפקפק בדבריו. עיניו נעצרו על פניו היפות של ראובן שתלתל שחור שובב התפתל מעל למצחו.

"ולמה זה בלתי אפשרי?" שאל והתחיל לפסוע לעבר השורה שבה ישבנו ראובן ואני. ביד ימין הוא החזיק את הסרגל ותופף בו על כף יד שמאל הפתוחה. בשנה שעברה יצאה הוראה שאסרה על המורים להכות ילדים גם כאשר הם מפריעים ומשתוללים (הילדים לא המורים). זו הייתה מכה קשה למורה זוטא שהסרגל היה בשר מבשרו ולא מעט ילדים שיפרו את הישגיהם בחשבון אחרי כמה הצלפות יבשות על כפות ידיהם הפתוחות. כל הכיתה עקבה אחריו בחרדה ואני הסתכלתי על אצבעות ידיו העדינות של ראובן וכבר ראיתי אותן אדומות ונפוחות. הסרגל חתך את האויר כמו צליפת שוט ואני הייתי בטוח שהמורה זוטא לא מתכונן לוותר כל כך מהר על שיטת החינוך שלו. אבל ראובן לא התרגש ולא החביא את כפות ידיו מתחת לירכיו כמו שעשיתי אני. כבר היו מקרים שזוטא החטיא. ראובן ישב זקוף, גבו צמוד למשענת הכיסאו שתי כפות ידיו מונחות מתריסות על השולחן המקושקש ובקול צלול אמר:

"יש לנו שלשה שיעורי חשבון בשבוע. בשני, רביעי ושישי. אתה לא יכול לתת בוחן פתע ביום שישי, נכון?"
"ולמה לא?" שאל זוטא והסרגל שרק באויר ממש ליד האוזן של ראובן. עצמתי את עיני. דרכתי על כף רגלו של ראובן שיבין שהוא צריך לשתוק. אבל ראובן כאילו לא הרגיש בסכנה.

"כי אם לא היה בוחן פתע עד יום רביעי אז ביום שישי זה כבר לא יהיה בוחן פתע," ראובן חזר והדגיש את המילה פתע והסתכל למורה זוטא היישר בעיניים מבלי למצמץ.

"נכון," הסכים זוטא ולפת בחוזקה את הסרגל "אבל שכחת שיש לי עוד שני ימים אחרים."

"אתה גם לא יכול ביום רביעי," הסביר ראובן בניחותא, "כי אם זה לא היה עד יום שני , ברביעי זה גם לא יהיה בוחן פתע, כי בשישי אי אפשר כמו שכבר הסכמנו." ראובן חייך וחשף טור שיניים לבנות וישרות לא כמו שתי החותכות שלי שבלטו למרחק קילומטרים מפי ושיוו לי מראה של שפן.

"ואם אני לא יכול לעשות בוחן פתע ברביעי ובשישי אז לפי אותו הגיון אני גם לא יכול בשני. הבנתי אותך נכון אדון ….?" התכופף זוטא לעבר התלמיד החדש ונעץ בו מבט חודר.

"ראובן המורה." עזר לו ראובן.

"כן. נכון. ראובן. אתה כנראה צודק, " אמר זוטא בקול שקט. הוא הזדקף, הסתובב והחל לצעוד לעבר הלוח כשהוא אומר בקול כך שכל הכיתה תשמע: "לפי ההגיון של האדון הצעיר הזה אני באמת לא יכול לעשות בוחן פתע בשבוע הבא."

הוא הגיע לשולחן ואז הסתובב לפתע בתנועה חדה וקולו עלה לכמעט צווחה: "אבל עכשיו אפשר! לסגור מחברות. להוציא דפים. בוחן פ ת ע!"

ראובן היה המום. הכיתה שעד לפני אותו רגע הייתה מוכנה לשאת אותו על כפיים, הייתה מוכנה לעשות בו שפטים ועפרה שישבה לפנינו הסתובבה אליו וסיננה בלחש ובבוז: "איזה חוכמולוג." ראיתי על הפנים של ראובן שהוא רוצה לענות אבל הוא בלע את רוקו והשפיל את מבטו. הוא הסתכל אלי אבל גם לי לא הייתה שום מילה טובה לאמר לו. הוא היה צריך לשים לב לאיתות שנתתי לו ולא לחשוב רק על עצמו ולנסות להרשים את כולם כבר ביום השני שלו בבית-הספר.

המורה זוטא לא היסס לרגע. הוא הסתובב לעבר הלוח הירוק ובגיר לבן כתב והקריא: "כְּתוב כל מה שידוע לך על משולש ישר זוית! יש לכם רבע שעה בדיוק. ושקט שיהיה כאן לפני שאני נותן אפס למי שמדבר!"

והוא חבט בשולחן בסרגל על מנת שנדע שהוא אינו מתלוצץ. מה הוא יעשה אם יוציאו תקנה שאוסרת על הכאת חפצים חסרי ישע?

אני הייתי היסטרי כמו שאר הילדים. המוח שלי היה חלול. לא זכרתי בכלל שלמדנו משהו על משולשים ומה זה בכלל משולש ישר-זוית? העפרון רעד לי בידיים. איזה יאוש להתחיל כך את השנה. הצצתי לעבר ראובן. הוא היה אדיש. הוא רשם מילה אחת על הדף שלו ועל פתק קטן שהגניב לי מתחת לשולחן.

"תעביר לכולם," הוא לחש.

הצצתי בפתק. לא הבנתי את התשובה. היא נראתה לי מטומטמת לחלוטין.ראובן סימן לי בעיניו לבטוח בו. לא היה לי שום רעיון לתשובה אחרת אז העתקתי את המילה לדף שלי כמו שהיא. קיפלתי את הפתק והעברתי אותו בזריזות לעפרה שישבה לפניי. היא העיפה בה מבט חטוף וסובבה אצבע ליד רקתה לסמן שאני משוגע. עשיתי תנועה קלה בראשי מצביע לעבר ראובן. הוא חייך לעבר את החיוך המקסים שלו והנהן בראשו. עפרה הביטה שוב בפתק ואז עלה חיוך גדול על פניה. היא הבינה. מה בדיוק לא היה לי מושג אבל מכאן הכל זרם. עפרה היתה התלמידה המצטיינת בבית הספר. היא העתיקה את הכתוב לדף הבחינה שלה והעבירה לשולה שישבה לידה. וכך התגלגל הפתק בין כולם ואיתו הלחישה שעפרה אישרה מה שהעניק לו גושפנקא כאילו היה תורה שירדה מסיני.

"הזמן עבר. להפוך דפים!" קרא המורה. הוא עבר בין הטורים ואסף את דפי הבוחן. הוא הביט בדף הראשון ובשני ובשלישי ואז רפרף במהירות על כולם וגילה שהוא לא טועה. בכולם הייתה אותה תשובה בדיוק. פניו האדימו והשומה שעל צוארו התנפחה ואיימה להתפוצץ. עכשיו היה תורינו לא לטעות. הוא רתח מזעם.
"מה זה צריך להיות?" הוא נפנף בדפי הבוחן וצרח בקולו הדק שעלה לגבהים שאיימו לנפץ את זגוגיות הכיתה ועשו לי צפצופים באוזן.

"תשובה לבוחן הפתע," ענה ראובן בקול שקט. כל הילדים הסתובבו לעבר השורה האחרונה בטור האמצעי שבה ישבנו ראובן ואני.

" כלום? זו התשובה לשאלה? כלום! איזו מין תשובה זו?" צעק המורה.

"זו תשובה מדויקת לשאלה," השיב ראובן בלי להתבלבל. "ביקשת שנכתוב כל מה שידוע לנו על משולש ישר-זוית ולא ידוע לנו כלום. זו תשובה נכונה. אם היית מבקש שנסביר זה כבר היה סיפור אחר."

המורה זוטא הביט בדפים שבידיו, אחרי זה בכיתה ובראובן. הוא נופף בסרגל מעלה ומטה. לרגע חשבתי שהוא הולך להשליך אותו על ראובן אבל כאן קרה דבר מפליא. המורה זוטא שמעולם לא חייך פרץ לפתע בצחוק אדיר. "אתה צודק. זו תשובה נכונה. תשובה שמגיע עליה מאה. לא פחות ולא יותר."
אני לא יכול לתאר במילים את צווחות השמחה שפרצו בכיתה. עיניו השחורות של ראובן נצצו משמחה לא כל כך בגלל תשואות הכיתה אלא יותר בגלל שעפרה הסתובבה שוב וחייכה אליו בעומק שתי גומות חן שלה.

"אבל…" קרא המורה זוטא אחרי שנרגע מהצחוק וקולו הדמים את הכיתה באחת: "המאה הופך לאפס בגלל שהעתקתם."

אבא של יוסף, השָמָש של בית הספר, יצא למסדרון ונענע בכוח את פעמון הנחושת הזהוב והגדול מעל לראשו. זה היה הצלצול להפסקה. המורה זוטא אסף את הבחנים לתוך התיק החום שלו ויצא צוחק מהכיתה. אנחנו היינו המומים. אֶפֶס בבֹּחן הראשון. איזה פתיחה אומללה לשנה הזו והכל בגלל הראובן הזה שחושב שהוא חכם. וראובן, כאילו הדבר לא נוגע לו בכלל שאל אותי בקול רם, שכולם שמעו, ובאדישות:

"מה לא יוצאים לשחק כדורגל כאן בהפסקה?"

"אתם מבינים," הוא אמר לילדים שהתגודדו סביבו כועסים "אם כולם מקבלים אפס זה כמו שלא היה בֹּחן בכלל. איך המורה יוכל להסביר למנהל שאף ילד לא זוכר כלום ממה שהוא לימד שנה שלמה?"

זה ראובן ואליו הלכתי לספר את סודי הגדול.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s