מדוע לוותה עבודת ועדת החקירה הממלכתית לחטיפת ילדי תימן בארכיונים מושמדים, בעדים מאוימים ובחיסיון לדורות וגם בתחושה של יאללה, בואו נגמור עם זה כבר ונלך הביתה? זוהי שאלה שצריכה להבהב בלי הרף במרחב הציבורי שלנו – מאחורי 322 עמודי מסקנות ועדת החקירה

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-68

14 שנה חלפו מאז שהוועדה החקירה הממלכתית לנושא חטיפת ילדי תימן פירסמה את מסקנותיה. המוצר הסופי שלה היה דו"ח בן 322 עמודים (ועוד שני כרכים של דו"חות אישיים למשפחות) שהשורה התחתונה שלו היא: חטיפוֹת מכוּוַנות לא היו ולא נבראו, הן פרי מוחם הקודח של אנשים שאינם מבחינים בין דימיון לבין מציאות.

יעל צדוק, העוקץ

אבל ההורים לא קנו את הסיפור הזה. ב-4 בנובמבר 2001, בתוך שעות אחדות מן ההודעה על מסקנות הדו"ח, פורסמו באתר וואלה כ-80 תגובות; רובן הגדול – תגובות של זעם ואי-אמון כלפי הוועדה. גם עיתונאים וחוקרים רבים שקראו את הדו"ח הסתייגו ממנו. אם להזכיר רק שניים מהם: העיתונאי אהוד עין-גיל כתב ב"הארץ" כתבה גדולה ובה מנה אחת לאחת את הסתירות שמצא בו; והמשפטן הד"ר בועז סנג'רו פירסם מאמר בכתב-העת "תיאוריה וביקורת" (גיליון מס' 21) שבו סקר את הדו"ח והפריך את מסקנותיו.

בית התינוקות הכניסה אסורה

דו"ח ועדת-החקירה אכן רשלני ומלא סתירות – עניין תמוה, שספק אם היה עובר בשקט בשום ועדת חקירה אחרת. אלא שלוועדת-החקירה הזאת היה מעמד מיוחד: היא היתה ועדת חקירה-מדוּמַה שהרבה מאד אנשים – בהם כאלה הקשורים לממסד של שנות ה-50 – ייחלו לכך שעבודתה תסתיים בלא-כלום; במרכזה עמד נושא חמוּר, כנראה, שקשור לַיחסים הבין-עדתיים ולַגזענות היהודית-עדתית – תחום שהוא סמרטוט אדום עבור ישראלים רבים; והיא נגעה לְאוכלוסייה מוחלשת, לא מאורגנת, חסרת-משאבים, וכזו שנוח מאד לזלזל בה. כל אלה יצרו מצב שבו ועדת חקירה ממלכתית מפרסמת דין וחשבון מגמתי, רשלני ומזלזל, שאין בו היגיון משפטי והוא מלא סתירות וקביעות תמוּהות.

זלזולם של חברי הוועדה בהורים היה גלוי ובוטה. השופט כהן (היו"ר הראשון של הוועדה) אמר שהוא "מדבר רק על ה-400 [המתלוננים] הראשונים, מפני שהאחרים [כלומר, בני-המשפחות האחרות] אולי כבר נדבקו בטענות של הראשונים" (עמודים 16617 ו-16632 בפרוטוקול). ואילו השופט קדמי (היו"ר המחליף) טען שהעדויות של ההורים הם "התרשמות מאוחרת". אפשר לחשוב שקורבנות-החטיפות הם חבורת רפי-שכל שהמציאו לעצמם סיפורים.

התייחסותה של הוועדה אל ההורים כאל טיפשים גמורים מהדהדת את ההתייחסות אליהם בשנות החמישים, כאילו לא עברו ששים שנה מאז. בראיונות שערכתי ב-1994 עם הורים שילדיהם נחטפו, מספרת שרה ע' שמיד לאחר הלידה הביאה לה האחות את התינוק שלה והראתה לה אותו: בן, בריא, שלושה וחצי קילו. היא גם שמעה אותו בוכה. דקות לאחר מכן נכנס אליה הרופא ונזף בה: 'נוּ-נוּ-נוּ!, את ילדה רעה! לחצת חזק והרגת את התינוק!'. ב-1950 התייחס הרופא אל שרה ע' כאל אשה מפגרת שאיננה מבינה מהחיים שלה; ו-60 שנה לאחר מכן מתייחסים כך אל ההורים גם השופטים כהן וקדמי.

אגב, למרות צעקותיה של שרה היא לא ראתה את התינוק שלה יותר. בן. בריא. שלושה וחצי קילו.

גם שני הכרכים של הדו"חות האישיים לַמשפחות מייצגים זלזול מופגן בַּעדויות ההורים. כך, למשל, מרים אלחדיף העידה שראתה את בנה לאחר הלידה, ואילו בְּמסמך שהוועדה מצאה כתוב שבנה בכלל "מת בלידתו". הוועדה העדיפה לקבל את הרישום של הרופא ולא את עדותה של האם. גם התינוק של רחל שרעבי "נולד מת", לפי מה שרשם מישהו בבית-החולים. אבל רחל העידה שהיא הניקה את התינוק שלה במשך יומיים. האם מישהו באמת חושב שרחל שרעבי איננה זוכרת שהיא היניקה את בנה אחרי לידתו? כן; הוועדה פסקה שהרישום בבית-החולים מקובל עליה יותר מאשר עדותה של רחל שרעבי.

כל כך עז היה רצונה של הוועדה לנפנף את ההורים ולסתום את הגולל על הפרשה, שהיא מיהרה לקבור כמה שיותר ילדים ולקבוע שהם "מתו", אף על פי שהיא עצמה לא ידעה על כך בוודאות. על ילד שנלקח מבית-החולים בלילה במשאית, עם ילדים נוספים, כותבת הוועדה שהוא נפטר "ברמת סבירות גבוהה", ועל ילד שנעלם כאשר טייל עם אמו במחנה, היא כותבת ש"יש מקום לשער כי האלמוני שנקבר…. הוא הנעדר", ולכן יש להניח "במידה רבה של סבירות" שהילד הזה נפטר. ה"סבירוּת" הזאת מככבת בְּמכתבים רבים שנשלחו למשפחות. כך סילקה הוועדה מעל פניה רשימה ארוכה של ילדים שקיים לגביהם חשד לחטיפה. משהו כמו: יאללה, בואו נגמור עם זה כבר ונלך הביתה.

בַּג'ונגלים של חדרי היולדות

הטענה המרכזית של הוועדה היא שגם אם ילדים נמסרו פה ושם לאימוץ – הרי זה רק משום ש"לא מצאו את ההורים". זה, כמובן, מגוחך, מפני שהוועדה עצמה מצאה שבבתי-החולים התנהלו רישומים מסודרים מאד: שֵם, ומספר תעודת עולה או מספר כרטיס פנימי של מחנה העולים (עמ' 53 בדו"ח). גם אם חלק מן הפרטים היו חסרים או לא-ברורים (אגב, חלק מן הילדים שנחטפו היו תינוקות שזה עתה נולדו), היכן "לא מצאו את ההורים" – ביערות הסבוכים של מחנה-העולים? בַּג'ונגלים של חדרי-היולדות?

כי זה העניין: למרות מאמציה של הוועדה לטעון ש"לא מצאו את ההורים" ולקבור את הפרשה באופן סופי ומוחלט, היא גילתה כמה דברים שדווקא מעלים חשד לְתופעה נרחבת של חטיפת תינוקות.

היא מצאה, כאמור, שבניגוד לתיאוריית ה"בלגאן" הילדים נרשמו בבתי-החולים עם כל הפרטים האישיים שלהם, כך שלא היתה בעייה להחזיר אותם להוריהם במחנה; היא גילתה שמטפלים בבתי-החולים מחקו פרטים אישיים של ילדים והכריזו עליהם כעל "נטושים"; היא גילתה שלפעמים הוצאו ילדים מן המחנה מלכתחילה ללא הפרטים המזהים שלהם; היא גילתה שחברי-קיבוצים אימצו ילדים ישירות מבתי-החולים, ללא הליך-אימוץ רשמי; לנוכח הממצאים האלה, עולה חשד שמערכת שלמה של חטיפת-תינוקות התנהלה כאן בשנות החמישים.

אבל הדבר החמור ביותר שהתגלה בוועדה הוא שידיים אלמוניות עסקו בתקופת עבודתה (ואולי גם קודם לכן) בהסתרת מידע ובהעלמת מסמכים ועדויות, כנראה כדי לטשטש עקבות של מעשים לא כשרים. למרבה ההפתעה, הוועדה התייחסה לאירועים האלה בסלחנות חביבה. כך, למשל, מיד עם תחילת עבודתה הושמדו ארכיונים רלבנטיים לפרשה (הוועדה לא טרחה לבדוק על-ידי מי); משרדי-ממשלה סירבו להעביר אליה חומרים (הוועדה לא כפתה זאת עליהם); עדים התפתלו על דוכן-העדים ואמרו שאיימו עליהם לבל יאמרו את האמת (הוועדה לא חקרה מי איים עליהם); יומני-קבורה שוחזרו על-ידי אנשים "שזהותם לא התבררה" (עמ' 101 בדו"ח; הוועדה לא ביררה מי הם); והיו"ר הראשון של הוועדה, השופט כהן, מצא מאגר של תעודות-לידה ותעודות-פטירה ריקות מפרטים אישיים וחתומות מראש. בכל מקום נראה היה שידיים חשאיות מעלימות מסמכים, משתיקות עדויות ומסתירות ראיות. חברי הוועדה ראו ושמעו ולא פצו פה.

זאת ועוד: היו עדויות שנמסרו לוועדה בדלתיים סגורות, באישורה, וללא נימוקים מְסַפקים. ביניהן עדותו של האחראי על ארכיון רישומי האימוץ במשרד הפנים; עדותה של רות ברוך, שהיתה אחראית על האימוצים בקיבוצים בשנות ה-50; ועדותו של עמוס מנור, ראש השב"כ בשנים ההן. מדוע העדויות האלה חסויות? ואיך קשורה היעלמות הילדים לענייני הביטחון של מדינת-ישראל?

חמוּר מזה: חומרי-החקירה החשובים של הוועדה נסגרו לשבעים שנה ולַציבור אסורה הגישה אליהם. כך, למשל, אם תבקשו לקרוא את העדות של מי שהיתה ממונה על מירשם האוכלוסין בשנות ה-50, יהודית היבְּנר, ישיבו לכם מגנזך המדינה שחלק מהעֵדוּת הזאת חסוי עד 2066, כפי שהשיבו לְחוקרת-הפרשה שוש זייד. החיסיון הזה (כמו האחרים) מעלֶה ספק לגבי מידת-היושרה של הוועדה. אם היא טוענת שלא התרחשו חטיפות-ילדים בשנות החמישים – אז מהו הדבר שאסור לנו עדיין לדעת עליו? על מי ועל מה היא מגוננת? ולמי שייכת היד שמסתירה מאתנו מסמכים ועדויות?

בנסיבות האלה, ברור שהרושם המצטייר הוא שמשהו חמוּר מאד מסתתר מתחת לְמעטה ההכחשה.

חטיפת ילדי תימן

חטיפת ילדי תימן

יותר קל להודות בַּטבח בכפר קאסם

חטיפת תינוקות מהורים "שאינם ראויים" ומסירתם או מכירתם להורים אחרים איננה המצאה ישראלית. זוהי פרקטיקה מוּכֶּרת שהתרחשה באותה תקופה במקומות רבים בעולם. החל משנות הארבעים של המאה הקודמת נמכרו בספרד אלפי תינוקות, תוך שקרים וזיוף מסמכים; ממשלת ספרד הקימה יחידה מיוחדת לניהול החקירה; בארגנטינה של החונטה הצבאית נחטפו כ-400 תינוקות ונמסרו להורים "ראויים יותר" בעיני הממשל; ארגנטינה ערכה מאוחר יותר הליך של עדויות פומביות וחשבון נפש. באירלנד נמכרו אלפי תינוקות חטופים למשפחות אמריקאיות; ובאוסטרליה נחטפו כ-100,000 ילדים אבוריג'ינים.

אנחנו כמו כולם, אם כך. "המוסר היהודי" שיש כאלה שמִתנאים בו, יצא בשנות ה-50 לחופשה ממושכת. ואולי הוא לא חזר הביתה עד היום; כי בעוד שבמדינות אחרות זוכות הפרשות האלה לחשיפה, לְהודאה בַּעוול ולהכרה ציבורית בַּקורבנוׂת, הִנֵה בישראל המדינה ממשיכה להכחיש שחטיפת ילדים התרחשה בכלל.

אפשר להבין את הפחד מפני חשיפת הפרשה. אם יתגלה שבשנות החמישים התרחשה כאן חטיפת תינוקות שיטתית – והדו"ח מעורר חשד שהוא מסתיר מעשים חמורים כאלה – הדבר עלול לערער את האתוס המרכזי של מדינת ישראל, שכותרתו: היהודים הם ניצולי גזענות והקורבנוֹת המובהקים שלה, ומדינת ישראל היא מקום-המקלט הבטוח לכל יהודי. חטיפת ילדים יהודים בידי יהודים אחרים, במדינת היהודים, שתי דקות אחרי שהוקמה, ועל רקע של גזענות, היא, לכן, רעיון בלתי נסבל. הרבה יותר קל להודות בַּטבח בכפר קאסם.

חיסיון של 70 שנה. שושנה זייד

חיסיון של 70 שנה. שושנה זייד

בעיקר מאיים לגלות את הגזענות הבוטה ששררה אז כלפי יהודי-המזרח, כולל כלפי העולים מתימן, שמהם נלקחו רוב הילדים. התימנים – אלה שהורגלנו לחשוב שהם "נחמדים" – תוארו בעיתונות של אותה תקופה כ"בני המאה ה-11", כחסרי כל ידע בטיפול בילדים וכמי שצריך ללמד אותם כללי ניקיון בסיסיים; סיפרו עליהם שהם לא משאירים אוכל לתינוקות שלהם; סיפרו עליהם שכשילד שלהם מת – זה לא ממש אכפת להם, והם ממהרים "לעשות אחד חדש". התיוג הזה הִכְשיר את לקיחת הילדים מהם, ואת מסירתם להורים "ראויים יותר". פרשת ילדי תימן מקפלת בתוכה, איפוא, תקופה היסטורית מאד לא מחמיאה בתולדות מדינת-ישראל.

ועדת-החקירה הממלכתית ניסתה בכל כוחה להדק את השטיח על הפרשה הזאת, בתקווה שהקורבן ייחנק סוף-סוף וישחרר אותנו משערוריה ומאשמה. אני לא מאמינה שזה יצליח; אני מקווה שיקומו אנשים אמיצים ויחשפו את האמת. בינתיים אנחנו חברה שמחזיקה בבטן סוד אפל ונורא; סוד כל-כך מפחיד, שהוא מושתק כבר ששים שנה, ומיועד על-ידי המדינה להיות מושתק עד 2066, אז (אולי) יוסר החיסיון מן המסמכים הסודיים.

השאלה המעניינת היא: איפה המנהיגים, אנשי-הרוח, הרבנים, האינטלקטואלים, האמנים, העיתונאים? התקשורת, ברובה, סייעה למימסד להשתיק את הפרשה; זאת אנחנו יודעים. היא בַּגְדה בתפקידה לבקר את השלטון באומץ וביושר, ולעמוד על משמר זכויות הפרט. רוב כלי-התקשורת לא עקבו אחרי עבודת-הוועדה, וכמובן – לא ביקרו אותה, וגם לא קראו את הדו"ח ולא התעניינו בו. תוכניות טלוויזיה ומאמרים בעיתונות תמכו במסקנות הדו"ח (לרוב בלי לקרוא אותו בכלל), האשימו את ההורים המתלוננים ונזפו בהם. הד"ר שוש מדמוני-גרבר חקרה את הנושא וכתבה עליו בהרחבה בסיפרה Israeli Media and the Framing of Internal Conflict (רק באנגלית, לפי שעה).

וכל האחרים? איך זה שאף אחד לא קם?

יום יבוא וההיסטוריה תשפוט את מי ששיתפו פעולה עם הממסד על-מנת לטייח את הפרשה; את מי שהשתיקו את ההורים המיוסרים בִּמקום לחקור את העדויות שלהם; את מי שהאשימו את הקורבנות ולעגו להם; את כל הרגישים לזכויות אזרח שעמדו במקרה הזה מנגד ולא אמרו מילה; את מי שסירבו להקשיב לכאב ולזעם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s