אברהם ניסים, 71, מרמת השרון לא ישכח את היום שבו נחטף מהוריו כשהיה בן חמש וחצי שנים לקיבוץ, ללא ידיעת הוריו

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-6I

ילד אבוד: אברהם ניסים נלקח בגיל חמש וחצי לקיבוץ, ללא ידיעת הוריו / שירלי נחמה פרקש

אברהם ניסים, 71, מרמת השרון לא ישכח את היום שהוא נלקח לפתע לקיבוץ, בלי אפשרות לחזור הביתה. "עד היום, כשאני נזכר בילד הקטן הזה שיושב לבד בתחנה ומחכה להוריו, עולה בי בכי".

"צעקו עליי לא לדבר ערבית, ועברית לא ידעתי - אז שתקתי". אברהם ניסים (צילום: עדי אדר)

"צעקו עליי לא לדבר ערבית, ועברית לא ידעתי – אז שתקתי". אברהם ניסים (צילום: עדי אדר)

"ישראל הייתה תמיד החלום הגדול בבית בבגדד שבו נולדתי, אחד מתוך עשרה אחים. אכלנו, שתינו, נשמנו את אהבת הארץ ואבא חזר ואמר שזה מקומנו האמיתי. כשהייתי בן חמש ארזו ההורים את הבית בבהילות וכולנו מיהרנו לבית הכנסת עם שאר היהודים. אני זוכר בלגן גדול, בכי וצעקות. כך נראתה הבריחה הגדולה שלנו מעיראק.

 "אבא ירד מהמטוס, כרע על ברכיו ונישק את האדמה. לא אשכח את התמונה הזו. גם אנחנו כרענו אחריו. עד היום אני מרגיש את טעם החול על שפתיי. בשער העלייה ריססו אותנו ב־DDT. אני זוכר שלא יכולתי לנשום, רציתי רק לברוח. קבלת הפנים בארץ הקודש הייתה כה קשה וטראומטית לאבא, שהוא אפילו ניסה פעם אחת לשים קץ לחייו.

 "היינו המשפחה הראשונה שהגיעה למעברת רמת השרון. את פנינו קיבלו גבעות חול, אוהלים רעועים ויללות תנים. אלה היו ימי הצנע של שנות ה־50. התרוצצנו יחפים, לא היה מה לאכול. אכלנו תפוזים שקטפנו מפרדסים, ואם השומר תפס אותנו – חטפנו מכות. כשהלכתי עם אמא לשוק היו צועקים עליי לא לדבר ערבית, ועברית לא ידעתי, אז שתקתי.

 "יום אחד, כשאחותי יהודית בת השמונה וחצי ואני, בן חמש וחצי, הסתובבנו בשוק כדי לחפש קצת אוכל, שמענו מוזיקה שבקעה מרכב גדול שחנה שם. רצנו בסקרנות וראינו שמחלקים סוכריות. כל כך שמחנו. האנשים הזמינו אותנו לעלות לאוטו, והיינו בטוחים שעושים טיול כיף לילדי המעברה. אבל האוטו נסע ונסע, וראיתי שאנחנו מתרחקים מאוד מהשוק. אמרתי שאני רוצה הביתה לאבא ולאמא, אבל אמרו לנו: 'אין בית יותר, אנחנו נוסעים לקיבוץ'.

"התחלתי לבכות. אחותי, ילדה קטנה בעצמה, ניסתה לגונן עליי ולהרגיע אותי אבל לא הבנתי איך יכול להיות שלוקחים אותנו מאמא ואבא. כשהגענו לקיבוץ הכניסו אותנו לאחד הבתים, הציגו אותנו בפני גבר ואישה ואמרו לנו: 'מהיום אלה אבא ואמא שלכם'. נכנסתי להיסטריה, ברחתי משם, השתוללתי ושברתי את כל החלונות בבית. הייתי כל כך פגוע. אחותי ניסתה להיות חזקה בשבילי, אבל לא פעם הייתי תופס אותה בוכה, כשחשבה שאני לא רואה. יום אחד הודיעו לי שיותר לא קוראים לי סבח (שמי בעיראקית) אלא שחר. אמרתי להם שאני לא מוכן שיקראו לי שחר – לאבא קוראים יצחק, ואני אהיה אברהם.

 "לפחות שבועיים וחצי הסתובבתי בשבילי הקיבוץ, ילד קטן אבוד שמחפש את אבא. הייתי בורח מהכיתה ויושב שעות בתחנת האוטובוס ומחכה. עד היום, כשאני נזכר בילד הקטן הזה שיושב לבד בתחנה, עולה בי בכי.

 "באחד הימים, התהלכתי כהרגלי ומרחוק אני רואה דמות מוכרת מתקרבת אליי. התקדמתי לעברה והנה אבא עומד מולי. רצנו זה אל זה והתחבקנו, בוכים בכי מר. התברר שמרגע שנודע לאבא שעלינו על איזה אוטו ולקחו אותנו לקיבוץ, הוא הלך כל יום לקיבוץ אחר, עד שמצא אותנו.

 "אחרי שאבא פגש גם את אחותי הוא הלך לדבר עם האחראים בקיבוץ וחזר עם בשורה. הוא הסביר לנו שלמרות שהיה אסור להם לקחת אותנו בלי להודיע, כדאי שנישאר שם כדי שנקבל חינוך טוב, בגדים ואוכל, כדי שנוכל להתקדם בלימודים ולהשיג הרבה יותר בחיים. הוא הבטיח שיבקר אותנו וביקש מאחותי לשמור עליי. אני מתאר לעצמי כמה קשה זה היה לו, אבל הוא הבין שבתנאי מעברה לא נגיע רחוק.

 "הפרידה באותו יום הייתה קשה מנשוא ואני התקשיתי להסתגל. לא הסכמתי לקרוא לאנשים הזרים אבא ואמא ולא הצלחתי בלימודים. הייתי דיסלקטי אבל זה כמובן לא אובחן. בכיתה ו' חזרתי לרמת השרון. המשפחה הייתה עדיין במעברה, ואני כבר הייתי קיבוצניק. השיבה הביתה לא הייתה פשוטה.

 "עם הזמן אבא העביר אותנו לדירה בשיכון עממי, ובזכות המורה האגדית בת שבע שביט, שעזרה לי עם הקריאה, הפכתי לתלמיד טוב ואהוד, פעיל חברתית ושוער כדורגל בהפועל רמת השרון. מאוחר יותר ניהלתי מתנ"ס גדול ועשיתי חיל.

 "עד היום, כשאני רואה את העצים הירוקים בשכונה, אני יודע שהם צמחו על הדמעות של הוריי ושל בני דורם".

השורה התחתונה

"מתוך הפצע הכואב של החטיפה, צמחתי להיות אדם חזק יותר עם אמביציה ושאיפות, יכולת אהבה ונתינה. אדם צריך תמיד להתמודד ולהסתכל על התמונה הגדולה. והכאב? הוא רק מזכיר לנו שאנחנו בני אדם".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s