איפה ילדי תימן? תגידו אתם / רחלי סעיד עמותת עמר"ם

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-bC

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2978005

לפני 17 שנה, כששירתתי במחלקת היסטוריה של צה"ל, ישב במשרד לידי חוקר של היחידה לאיתור נעדרים, אדם חרוץ, שהתפנה לעשן אתי סיגריה אחת לכמה שעות, ובשאר היום שקד על מפות ומסמכי ארכיון כדי לחפש שניים מנעדרי מלחמת יום כיפור, שהתרחשה חצי יובל לפני כן. למה בעצם ממשיכים לחפש אותם? שאלתי אותו באחת ההפסקות. המשפחות, הסביר לי, זקוקות לגופה, לקבר שניתן לקרוא עליו קדיש, מדינת ישראל מוכנה להשקיע משאבים כדי להעניק את השקט הזה למשפחות החללים.

אחד הדברים המטרידים בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, הוא העדויות החוזרות ונשנות של בני המשפחות כי לא איפשרו להם לא את זיהוי הגופה ולא את קבורתה. משפחות רבות אף לא ישבו שבעה על ילדיהן מסיבה זאת בדיוק. אמנם הלכתית אין לנהוג מנהגי אבלות על תינוק שנפטר לפני שהגיע לגיל 30 יום, אך העדויות שבארכיון המקוון של עמותת עמר"ם, המאגד כבר עכשיו יותר מ–200 עדויות כתובות ומצולמות של משפחות שילדיהן נעלמו, מלמדות שרבים מהתינוקות והפעוטות שהוכרזו כמתים היו מעל לגיל זה.

אחת השאלות המתריסות שמפנים מכחישי הפרשה והמפקפקים בה אל הפעילים והמשפחות היא "איפה הילדים שנחטפו?" שאלה רבת חשיבות, שמופנית אל המקום הלא נכון. לו ידעו המשפחות היכן הילדים — הן היו פועלות כדי להשיב אותם; נטל ההוכחה הוא על מי שטוען כי הוא יודע היכן הילדים, וכי אינם בין החיים.

הדיווחים של 1,053 משפחות על היעלמות ילדיהן נבדקו בוועדת החקירה הממלכתית שפעלה בשנים 1995–2001. 983 מהילדים הוכרזו על ידי הוועדה כמתים בוודאות. ודאות זאת מבוססת, ברובם המוחלט של המקרים, על רישום של גורמי הממסד, ורק משפחה אחת זכתה לוודאות של זיהוי גופת הילד. זאת כאשר בזמן עבודת הוועדה, התגלו רישומי קבורה "משוחזרים", ארכיונים הושמדו ומסמכים נגרסו מחמת "תקלה מינהלית כלשהי" (כך בלשון דו"ח הוועדה), חלקם לאחר שביקשה אותם הוועדה לעיון. לאור השמדת המסמכים מחד גיסא והנפקתם ושחזורם על ידי מי שאת פעולותיהם היה צריך לחקור מאידך גיסא, המסמכים אינם יכולים לשמש עדות מספקת לקביעת פטירתם של קרוב לאלף ילדים.

לא רק בשנות ה- 50 גם כיום נחטפים ילדים דרך ויצ"ו

לא רק בשנות ה- 50 גם כיום נחטפים ילדים דרך ויצ"ו

היכן שיש פטירה, יש גופה. היכן שיש גופה, יש שאריות ד־נ־א שיכולות לקשר אותה אל בני המשפחה. מתוך עשרת הקברים שנפתחו ב–1996, רק בקבר אחד נמצאו שרידים של גופת הילד שנטען כי נקבר שם. לפי מאמר שפירסם בנושא בועז סנג'רו ב–2002, "באין חשד אין חקירה אמיתית" ("תיאוריה וביקורת"), עובדה זאת הספיקה לוועדה כדי לקבוע כי רישומי הקבורה אמינים — קביעה תמוהה שכן מדובר למעשה בעשירית מהרישומים, נתון שיש בו כדי לעורר יותר ספק מאשר ודאות.

חודש לאחר שהשתחרתי מצה"ל, בדצמבר 99', יותר מ–26 שנה אחרי נפילתם בחולות סיני, הובאו רב"ט ליאון כהן ז"ל ורב"ט נדיב מרדכי ז"ל, לקבורה בישראל. עבודתו המאומצת של החוקר מהמשרד הסמוך נשאה פרי, ומשפחותיהם זכו במעט נחמה, בוודאות, בקבר שביכולתם לפקוד. "צה"ל חש חובה מוסרית מן המעלה הראשונה לדאוג לכך שכל החללים שמקום קבורתם לא נודע יובאו לקבר ישראל", נכתב באתר היחידה לאיתור נעדרים. אם המדינה טוענת שהילדים מתו — עליה להוכיח זאת מעל לכל ספק, ואם הם אכן מתו, יהיה צורך לתת את הדין על כך שהנחמה של קבורתם נמנעה מהמשפחות במשך שנים כה רבות. אולם ראשית על המדינה להוכיח את מותם.

הכותבת היא עורכת ומתרגמת, אשת חינוך ופעילה בעמותת עמר"ם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s