בדיקה מקצועית רצינית של 1.5 מיליון המסמכים הנוגעים לילדי תימן, מחייבת עבודה ממושכת של היסטוריונים, שיהיו ערים למכשולים האפשריים. בלי זה, נקבל הרבה רגשנות ופופוליזם – אבל מעט מאוד עובדות / איתמר לוין, News1

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-cr

תימנים ומסמכים / איתמר לוין, News1

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-112573-00.html

לא להוציא מההקשר [צילום: דויד אלדן, לע"מ]

לא להוציא מההקשר [צילום: דויד אלדן, לע"מ]

מי שמספר לכם שאפשר תוך כמה חודשים להגיע לממצאים בנוגע לגורלם של ילדי תימן – או שלא מבין כלום במחקר היסטורי, או שמבלף לכם במודע. אז בואו נעשה סדר בהיבט ההיסטוריוגרפי של הפרשה, בלי שום הבעת דעה לכאן או לכאן.

הבסיס הוא: לפתוח את כל התיקים. אין שום סיבה לסגור אותם ל-70 שנה. צנעת הפרט אינה נימוק, משתי סיבות. האחת: אחרי למעלה משישה עשורים – קרוב לוודאי שהנוגעים בדבר שוב אינם בחיים, והגנת הפרט היא רק לנוגעים הישירים בדבר ולא לצאצאיהם. השנייה: מאחר שהמטרה היא לבדוק מה עלה בגורלם של הנעדרים, האינטרס של הקרובים עצמם הוא לחשוף את השמות; זה לב העניין. ובכלל, המשך הסגירה רק יגביר את החשדות שלמישהו יש מה להסתיר.

כיצד חוקרים תיקים כאלו? גנז המדינה, ד"ר יעקב לזוביק, אמר שמדובר ב-1.5 מיליון מסמכים. זה אומר, שהם כוללים גם מידע פרטני וגם החלטות רוחב, גם תיקים אישיים וגם תיקים של מדיניות. מי שרוצה לבדוק את הפרשה במבט-על, יתעניין בעיקר בתיקי הרוחב והמדיניות. מי שרוצה לדעת מה קרה לקרוב משפחתו, יחפש את התיק הפרטני שלו. מדובר בשני מסלולי מחקר שונים, שלא בהכרח נפגשים.

מסמכים הם המקור הטוב ביותר למחקר. הם אינם נתונים לתעתועי זיכרון, אין להם פוזיציה, הם לא מנסים להיראות טוב יותר במבט לאחור. מסמכים מתארים את מה שאירע בזמן אמת ואת מה שחשבו בזמן אמת. נכון שלא ניתן לשאול אותם "מה הייתה כוונתכם", אבל מחקר מקצועי יודע לשים כל מסמך בהקשרו ומכאן גם לרדת לסוף דעתו של הכותב.

כאן חשוב ביותר להציב תמרור אזהרה. אסור בתכלית האיסור להסתכל על מסמך בודד, "אקדח מעשן" ככל שיהיה. תמיד צריך להסתכל מה קרה לפניו ומה נעשה אחריו. נקח דוגמה תיאורטית. נניח שאנחנו מוצאים פרוטוקול של ישיבת המטכ"ל מימי מלחמת ששת הימים, בו נאמר שאין טעם לכבוש את כל סיני. האם נתעלם מכך שבסופו של יום צה"ל כן כבש את סיני? ודאי שלא. נציין שהיו מחשבות כאלו ודעות כאלו, אך לא נעצור בסיומו של הפרוטוקול הזה.

כנ"ל לגבי ילדי תימן. בואו נגיד שייחשף מסמך בו נותן גורם בכיר ביותר הוראה לחטוף ילדים מהוריהם. חמור ביותר, ללא ספק. אלא שאז על החוקר לבדוק: האם ההוראה בוצעה? ואם כן – באיזה היקף ולכמה זמן? ואם לא – האם הכוונה ננטשה לחלוטין, או שמא מישהו חזר אליה מאוחר יותר?

בכל מסמך יש לבדוק מי הדובר ומי החותם, האם הייתה לו סמכות לתת את ההוראה, האם אכן היה לו המידע שהוא מוסר, האם מדובר בעובדות או בשמועות. וכאשר מדובר בתיק פרטני: האם זהו דיווח רשמי מוסמך, או שרבוט של מישהו שבמקרה עבר במקום? האם זהו מקרה יוצא דופן, או שמא חלק ממגמה כוללת?

לבדוק מאות תיקים עם 1.5 מיליון מסמכים – זוהי משימה אדירה להיסטוריונים מקצועיים, לא עסק חפיפניקי לפוליטיקאים ואינטרסנטים. אם הממשלה אכן רוצה לחשוף את כל האמת, היא צריכה להטיל את המשימה על מי שמקצועם בכך, וכאמור – אולי בשני מסלולים: כוללני ופרטני. צריך לשכור קבוצה של סטודנטים, אולי לתואר שני, שיעבדו שנה בפיקוחו של היסטוריון מנוסה, ורק אז יגיעו למסקנות רציניות ומבוססות. בכל דרך אחרת, נקבל הרבה רגשנות ופופוליזם – ומעט מאוד, אם בכלל, עובדות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s