האמא יפה דיין (ילידת טהרן) מחפשת את בנה שנולד ביום 10.10.1964 בבית חולים דג'אני ביפו ונחטף למוסד ויצ"ו ת"א

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-cw

חטיפת בני הבכור שנולד ביום 10.10.1964

שלום שמי יפה דיין,

שם נעורים: יום-טוב, תאריך לידה 16/06/1946  היום בת 70, ילידת טהרן, כאשר עליתי ארצה בשנת 1962 (קיץ).

התחתנתי בינואר 1964 עם בעלי דוד דיין, גרנו בנתניה ולאחר החתונה עברתי לחולון לגור עם בעלי. נכנסתי להריון ראשון בחודש מרץ 1964 עם בני הבכור.

בכל מהלך ההיריון, ההיריון היה תקין לחלוטין, הייתי בחורה צעירה , רעננה, נמרצת בת 18 בהריון הראשון שלה בחייה, לאורך כל ההיריון הייתי מטופלת בטיפת חלב בשיכון עממי בחולון.

ב- 10.10.1964 הייתה לי בבית ירידת מים, משם אני ובעלי נסענו לבית החולים דג'אני (צהלון) ביפו, ילדתי בשעה 1:00 בבוקר לידה טבעית, רגילה לחלוטין ללא שום סיבוכים.

ילדתי תינוק בריא עם משקל נאות (מעל 2 קילו) .

התינוק שנולד לי היה יפה תואר עם עיני טורקיז, בהיר עם שיער שחור (מאוד דומה לבני השני שנולד אחריו – חזי).

מאותו רגע ראיתי את התינוק שלי רק פעם אחת, בחדר התינוקות כשהוא שוכב במיטה בחדר התינוקות כאשר הוא לא מחובר לשום מכשיר רפואי או מטופל ע"י אחד מאנשי הצוות .

בגלל שילדתי היה לי המון חלב בחזה ומשום מה לא הרשו לי להניק אותו ולו אפילו פעם אחת. בכל פעם שהייתי רוצה ללכת ולבקר את התינוק שלי, בני בכורי בחדר התינוקות, כאשר רק הייתי מתקרבת לחדר התינוקות, עמדה שם אחות גי'נג'ית (בחיי שאני זוכרת את פניה ואת העיניים הרעות שלה במדויק) כשהיא עומדת כמו שוטר בכניסה, וחוסמת עם גופה את הכניסה כדי שלא אוכל להתקרב לבן שלי. היא הייתה מגרשת אותי חזרה לחדר.

הייתי חלשה מאוד והתעצבתי כאשר לא נתנו לי לראות ולהניק את בני, בעוד שלכל הנשים בחדר היולדות נתנו להניק ולראות את הילדים שלהם. יום אחד מרוב שבכיתי התעלפתי כי לא נתנו לי לראות את הילד שלי.

יומיים לאחר הלידה, בעלי וגיסתי הגיעו לבית החולים לבקר אותי ואת בני, כשחזרו מחדר התינוקות סיפרו לי כמה הוא חמוד וכמה שהוא יפה ובריא.

ביום הרביעי לאחר הלידה אמא שלי הגיעה לבקר אותי ואת התינוק, כשבאנו לחדר התינוקות, אמרו לנו שלקחו אותו למקום בשם "ויצ"ו" שנמצא ליד בית חולים איכלוב, ברח' שד' דוד המלך 38, תל-אביב.

ביום הרביעי לאחר הלידה, בעלי נסע ל"ויצ"ו", כאשר הגיע לשם אפילו לא פתחו לו את השער, צעקו לו "לך הביתה, אסור לך לראות אותו, אתה תעביר לו חיידקים", ולא נתנו לו בכלל להיכנס.

ביום החמישי לאחר הלידה נסענו אני ובעלי שוב ל"ויצ"ו" וכאשר שוב לא נתנו לנו להיכנס ולא פתחו לנו את השער, שוב צעקו לנו מעבר לגדר "לכו הביתה, התינוק שלכם מת!!!"

בעלי התחיל לצעוק להם שיראו לנו את הגופה, הרי הוא נולד בריא לחלוטין, ראינו אותו והוא היה במצב בריאותי תקין לחלוטין ואיך זה הגיוני, בנוסף הוא אמר להם שיראו לנו את הגופה לפחות וכי עלינו לקבור אותו. כל זאת והמשיכו לצעוק לנו ללכת הביתה, שהתינוק שלנו מת ושקוברים את התינוק בקבר אחים. חזרנו הביתה בוכים, מדוכאים ועצובים.

בעוד שכל הנשים והמשפחות חזרו הביתה בידיים מלאות אנחנו חזרנו בידיים ריקות!!!

כשחזרנו הביתה אמא של בעלי התעקשה שנחזור ל"ויצ"ו", כי איך זה יתכן שלא מעבירים לנו לפחות את הגופה של התינוק, הרי הוא היה חמישה ימים חי ועלינו לקבור אותו בדרך המקובלת.

ביום השישי לאחר הלידה נסענו ל"ויצ"ו" אני ובעלי , לאחר שהתחננו אליהם ובכינו בשביל לקבל את הגופה שלו, הם "שכנעו" אותנו בטענות של: "אתה עוד צעיר ואשתך גם צעירה", "אתם תביאו עוד ילדים", "אין גופה", "אסור לנו לתת לכם את הגופה". כל זאת ולא הביאו לנו שום תעודה, לא תעודת לידה, לא תעודת פטירה ולא גופה.

מאז ועד היום אני חולמת עליו בכל לילה, על הילד שלי, זה שהיה אמור לחיות בין ארבעת אחיו הנוספים, עולות שאלות מה איתו, ואיך הוא נראה היום, ונקיפות מצפון נוראיות על איך האמנתי והייתי תמימה מול צוות בית החולים ולמה לא התעקשתי יותר. מאז ועד היום כל גבר שאני פוגשת ברחוב שדומה לילדי אני חושבת שאולי זה הבן האבוד שלי .

יש לציין כי היינו עולים חדשים, חסרי ביטחון, בקושי יודעים את השפה, היינו תמימים והאמנו לכל צוות בית החולים, הגענו לארץ ציונים, מאמינים וכמהים ולא האמנו שיהודי-ליהודי יעשה דבר כה שפל ויגנוב ילד מאמו דקות לאחר הלידה, לא האמנתי שכך ינצלו אותנו ועוד במצב שכזה!!!

לאחר הלידה "ניסיתי להשלים" כי אולי באמת הילד שלי מת, אך 11 שנה לאחר הלידה הודיעו בטלוויזיה בחדשות כי "ב- 1964 גנבו וחטפו 11 תינוקות בבית חולים דג'אני ביפו". את היום הזה לעולם לא אשכח, זהו היום שהבנתי שהילד שלי לא מת, זה היום שהבנתי כי הילד שלי נחטף מבית החולים.

יום למחרת הכתבה שפורסמה, נסעתי לבית חולים דג'אני ביפו עם אחותי, רצינו להגיע לארכיון וכך אולי לגלות פרטים נוספים על המקרה. במקרה הפקידה הייתה מכרה של אחותי והיא הבטיחה לנו שהיא תעזור ותחפש מידע אודות המקרה בכל התיקים בארכיון, היא ביקשה מאתנו לחזור עוד שבועיים והיא תיתן לנו תשובה.

לאחר שבועיים מתישים, בהם אני מתפללת, במתח ובציפייה גדולה אנו מגיעים שוב לבית חולים דג'אני , כולי רועדת והפקידה מודיעה לנו כי "אני מצטערת לאכזב אתכם אבל גנזו ושרפו את כל התיקים משנת 1964 ואין לי איך לחפש ולעזור לכם" .

בהמשך דיברתי עם אסתי פרז שדרנית רדיו (אך ללא עזרה מצידה), ובנוסף שלחתי פרטים גם בעונה הראשונה של "אבודים" אל צופית גרנט –אך לא חזרה תשובה.

אני מתחננת אליכם, אני יום-יום קמה בבוקר בציפייה לפגוש את בני, בכל שנה בתאריך 10/10 אני חוגגת לבני את יום הולדתו אבל לבד ולא איתו, אני חולמת ומייחלת ליום שאדע מה עלה בגורלו של בני הבכור.

אני מבקשת מכם אנא תעזרו לי, אני נשבעת שעד יומי האחרון אעשה הכל כדי לגלות מה עלה בגורלו של בני בכורי.

תודה מראש,

יפה דיין

Document-page-001 Document-page-002

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s