סיפור הצלתה המרגש של מזל אוזן נולדה במחנה עין שמר ב- 1950 נחטפה לבית חולים הדסה בירושלים ואמא שלה איתרה אותה ולקחה אותה "היא שלי!"

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-bS

מזל אוזן נולדה בשנת 1950 בארץ ישראל. קיראו את סיפורה המרגש והפלאי.

עדות מזל אוזן: "סיפור חטיפתי"

בע"ה.

בשנות ה- 50 הורי עלו ארצה מתימן עם שלושת אחיי ואימי, אישה צנומה שכרסה בין שיניה, בחודשים מתקדמים להריונה.

לאחר תלאות, פחדים, דרך קשה וארוכה, נוסף היריון לא קל. אבל יותר מכל הזיקה לעלות לארץ הקודש, משכיחה ומוסיפה כוח ואומץ לעבור תהליך שכזה.

כל העולים הגיעו למחנה עין שמר, בצפון.

העולים נשמו לרווחה, שוכנו במחנה ענק. כל אחד קיבל מזרן ומקום מצומצם להניח את המטלטלין המעטים. הגברים יצאו לקטיף תפוזים, לעבודות בקיבוץ, והנשים טיפלו בילדים. התהלכו שמועות שהילדים נחטפים או נלקחים ופשוט "נעלמים". חוסר ידע בשפה ובמנטליות של הארץ, והתמימות של העולים החדשים שקיבלו עליהם כל מה שנאמר ונעשה.

לאחר זמן מה הועברו הורי ומשפחתי למושב אג'ור ליד קיבוץ הרטוב. מקום נידח שאי אפשר לצאת משם. גרו במחנה אוהלים. כל משפחה קיבלה אוהל ואוכל מתוקצב. הגברים שמרו על הישוב, קיבלו נשק והחלו לחפש עבודה מכל הבא ליד. אבי ואחי הבכור ניקו בתים. אימי כרעה ללדת. אחותה שהייתה מיילדת יילדה אותה באוהל.

לאחר מכן, אימי חלתה ואילו התינוקת שזו אני, נלקחתי לבית תינוקות, כי לא היה מי שיטפל בי.

אימי אושפזה בבית חולים ולאחר שהבריאה ושבה לאוהל, לא מצאה אותי. היא פנתה לאחות טיפת חלב, שהייתה אחראית על התינוקות, וזו הסתכלה על אימי כלא מבינה מה היא רוצה. אימי נענתה:

"על איזה תינוקת את מדברת?".

מתברר שהאחות שלקחה אותי כבר אינה בתחנת טיפת חלב, הועברה למקום אחר.

כעת החלו התלאות של אימי, בנוסף לצורת החיים להם נקלענו. אימי לא ויתרה והחלה לחפש אותי.

היא נעזרה בקרוב משפחה שעבד במשרד הפנים, ידע קרוא וכתוב. פנתה אליו שיעזור לה לאתר את מקום הימצאי, ומסתבר שגם בן אחיה, נלקח מסיבות רפואיות, ופשוט נעלם!

בלילות נדדה שנתה של אימי: "מהיכן להתחיל?". התפללה לבורא עולם ובתחינה ביקשה עזרה. ושוב, נסעה לעיר ירושלים. העיר הקרובה "אז".

אימי כתתה רגליה ברחובות, עיניה דומעות ושוב היא פונה לקרוב המשפחה. הוא מבטיח לעזור לה, ומוצא שאני נמצאת בבית תינוקות בבית החולים "הדסה" בעיר ירושלים.

אימי נושמת לרווחה. הנה סוף כל סוף יש מוצא.ולהפתעתה, אף מגיעה לכתובתה של האחות שאשפזה אותי.

האחות לא נמצאה בבית. בעל המכולת באותו רחוב לא רצה לעזור לאימי. ענה בסירוב: "איני מכיר, איני יודע".

אנשים טובים עזרו לאימי, והיא התיישבה ליד שער ביתה, עד תום היום, וכשהאחות חזרה, התנהגה לאימי בצורת הכחשה:  "לכי מפה. איני מכירה אותך, אני לא יודעת על מה את מדברת! ואם תטרידי אותי אקרא למשטרה", וכך היה.

פתאום שוטר בא ואמר לאימי לעזוב את המקום, אם לא תעלה לניידת.

בחוסר אונים אימי הולכת לקרוב המשפחה ומספרת לו מה קרה ושואלת אותו, האם הוא בטוח שזו היא… על מה שרשום בניירת. "אכן, כן". הוא מציין. על תוותרי! הכל רשום פה. אפילו תעודת לידה של התינוקת. אין הכחשה.

ושוב חזרה אימי לאותו המקום, לאותה שכונה, לאותו בית, והפעם היא נחושה לא לעזוב ולהתעקש אפילו שיעצרו אותה.

ישבה וחיכתה, לא אכלה ולא שתתה. התפללה בלבה שאכן האחות תענה ותאמר היכן אני.

אמא שלי הרגישה סחרחורת והלכה לקנות במכולת לחמניה ובקבוק שתייה. בעל המכולת שאל "שוב את פה?". אימי הביטה בו במבט חודרני וענתה בגאווה "כן".

"לכי הבייתה גברת. יש לך עוד משפחה וילדים. תוותרי".

אימי לא ענתה. רק אכלה את הלחמניה ברעבתנות, שתתה, וכעת יכלה לדבר.

השיבה: "לא. עד שבתי לא תהיה בחיקי, לא אשוב הבייתה".

אחר הצהריים חזרה האחות ומצאה את אימי מנמנמת בפתח השער. אולי נכמרו רחמיה. "מה את עושה פה שוב?", אימי קפצה, נבהלה וראתה מי עומדת לפניה.

"תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל", אמרה. "אני מחכה לך, והפעם יש לי הוכחה ברורה שאת אכן אישפזת את התינוקת שלי. אימרי לי היכן היא ואניח לך".

כנראה ריחמה על אימי ומסרה לה את הכתובת. אימי נישקה את ידיה, בירכה אותה ונפרדה ממנה בשמחה, כאילו היא כבר חובקת אותי, נסעה לקרוב המשפחה, וזה לאחר עקשנות ותקופה ארוכה של נדנוד.

הערב ירד, רוח קרה נשבה ואימי לא הרגישה בשום דבר. דפקה על דלת ביתם של הקרובים, ששמחו לראותה ואימי התעלפה, והייתה זקוקה למנוחה, עידוד ותמיכה.

הניחו לה, ולמחרת בבוקר השכם, אימי התעוררה. לא רצתה לאכול, ואז קרוב המשפחה לא נתן לה לצאת עד שלא אכלה ושתתה. אימי קיבלה ממנו הנחיה להיכן לנסוע, באיזה כתובת נמצא בית החולים. בשמחה שהציפה אותה, היא כבר לא חשה בכלום.

אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה. אימי נסעה באוטובוסים מרעישים וחורקים. הנהג לא הוריד אותה בתחנה הנכונה. היא הייתה צריכה לכתת רגליה, ועם השפה העברית הלא שגורה בפיה, לשאול אנשים ולנסות להתמודד ולהגיע למקום חפצה.

כמעט יום שלם אימי הסתובבה בירושלים, חלק מהאנשים רצו לעזור, חלק התעלמו, ולקראת סוף היום, כשכבר האורות דולקים בעיר, אימי ראתה שלט מנצנץ ובאותיות גדולות: בית חולים "הדסה".

השוער בבית החולים, לא נתן לאימי להיכנס: "גברת תבואי מחר". אימי התחננה, רצתה לנשק את ידיו: "בבקשה, אני מצטערת". והוא אומר "מאוחר. תבואי מחר".

מה היא תעשה? כל הדרך לפה שוב, לעבור את אותו מסלול, ואולי יש דרך קצרה. "מי יעזור לה"?

אימי החליטה לישון בגן הסמוך על הספסל, ולחכות שהשחר יפציע. היא לא תזוז. מצאה ספסל, ישבה. הרעב הציק, הצמא גבר, הפריכות שנשארו לה בתיק הוצאו ונלעסו לאט, עד שתרדמה נפלה עליה. לקראת בוקר, מישהו עמד והביט באישה שישנה על הספסל כשהיא מחבקת את תיקה חזק, שלא יקחו אותו ממנה. ניעורה במהירות, כשהיא בעצמה לא מבינה מה מעשיה פה.

הריח של הרוכלים שמסתובבים עם לחמניות טריות עולות באפה. קונה לחמניה חמה, וטורפת אותה. מחפשת איזה קיוסק לקנות משקה. מסדרת את המטפחת לראשה, מביטה לשמיים ומאחלת לעצמה יום טוב ומוצלח.

ניגשת לשוער: "בוקר טוב!".

"גברת עוד מוקדם. חכי עוד שעתיים. עוד מוקדם, את לא מבינה?".

ואז היא שוב פונה לאחור, חוזרת לספסל ומנמנמת.

היום מתחיל, המולה ברחוב, מכוניות צופרות, אנשים הולכי לעבודה, והיא שמה פניה לשערי בית החולים. ברגע שהשוער לא שם לב, אימי חמקה פנימה ושמה פעמיה למשרד הקבלה ושאלה היכן בית התינוקות. אישה בלבן הפנתה אותה לפרוזדור והסבירה לה. "תודה", אמרה אימי, בשמחה שהציפה אותה.

בצעדים נמהרים עברה את הפרוזדור ופנתה כמי שרודפים אחריה. ימינה עד המחלקה, הדלת הגדולה נעולה. חיכתה שמישהו מהמשמרת יצאה וחמקה פנימה. הדלת מאחוריה נטרקה והיא בפנים. שמחה ומאושרת. כעת ההתמודדות הצפויה.

היא פנתה לאחות הקבלה, מסרה לה את המסמכים וביקשה לראות אותי, התינוקת. "גברת, על מה את מדברת?", אימי אמרה: "אני רוצה לראות את התינוקת שלי!"

האחות כנראה ריחמה עליה, לקחה את אימי והובילה אותה לחדר גדול מלא מיטות קטנות מברזל צבוע לבן, ותינוקות בוכים. עברה מאחד לשני, עד שהגיעה אלי, תינוקת קטנה וצנומה. "זאת שלך".

אימי נגעה בי, ליטפה אותי. כבר הייתי גדולה, אולי בת 10 חודשים, בת שנה. ישבה לידי, אימי אומרת שחייכתי אליה. היא פנתה אל האחות ואמרה "אני רוצה לקחת אותה". האחות אמרה, "אי אפשר צריך לחכות לבואו של הרופא והוא יחליט".

כשהרופא הגיע הוא אמר לאימי שאני חולה והוא לא יכול לשחרר אותי.

העיקר שהשמחה הציפה אותה, אימי ישבה לידי כשהיא עייפה וסחוטה כל היום.האחות הציעה לה לאכול משהו, מרוב שמחה לא הרגישה רעב ולא צמא. פשוט רק שלווה ורוגע. "לכי הבייתה", אמרה האחות: "תשובי מחר".

אימי, כל אותו יום חיבקה, ליטפה ונישקה אותי, האכילה וטיפלה בי. היא לא יכלה לשתף אף אחד בשמחתה. לא טלפון ולא שום תקשורת הייתה אז. אימי לבדה ואני התינוקת בידיה.

ושוב חוזרת האחות: "גברת, לכי הבייתה. כיבוי אורות. כבר מאוחר".

הגשם יורד בחוץ, ואימי בלי בגדים חמים נרטבת. ברקים ורעמים והיא מטיילת ברחובות ירושלים. השמיים שחורים ועננים כבדים. איך תגיע לביתו של קרוב משפחה? והנה, מכונית נעצרת לידה ושואלת: "מה את מסתובבת ברחוב?"

"אני צריכה להגיע לכתובת", ופיסת הנייר ששמרה היטב בכיסה הושיטה לנהג. "בבקשה קח אותי לשם". היא הושיטה לו כמה פרוטות והוא נשלח כמלאך, לקח את אימי עד לביתו של קרוב המשפחה.

קרוב המשפחה שלא שמע מאימי זה יומיים נבהל: "מה קרה? את רטובה ואת תחלי". אימי סיפרה להם את סיפורה לאחר שהחליפה בגדים ואכלה מעט.

אני חייבת לנסוע הבייתה ולספר שמצאתי את התינוקת שלי.

למחרת נסעה הבייתה, כשהיא מאושרת וסיפרה שמצאה את התינוקת, אבל מסתבר שכל מה שעבר עליה החלה אותה והיא נפלה למשכב, וגילתה שהיא בהיריון.

אימי שלחה את אבי לבקר אותי, אבל בתמימותו הוא לא ידע להסביר את עצמו וחזר הבייתה בוכה. אמרו לו שאין ילדה, והוא לא זיהה אותי.

עד שאימי התאוששה וחזרה לירושלים שוב, עברו כמה חודשים ולא ניאותו לשחרר אותי. טענו שאני חולה ואין אפשרות. עברה תקופה ארוכה ושוב חזר החורף. אימי ילדה את אחי, השאירה אותו לאחותה, וחזרה לירושלים, ולא ויתרה. הפעם לא עניין אותה שאני חולה. עכשיו החליטה אני לוקחת אותה "היא שלי".

האחות אמרה "אין לך בגדים. איך תקחי אותה?", אימי יצאה בערב לירושלים לחפש בגדים. ראתה חנות קטנה מוארת וסגורה. היה גשם, היא דפקה בדלת החנות ואיש מבוגר פתח לה את הדלת.

"בבקשה אני צריכה בגדים לתינוקת".

"סגור גברת. סגור. אני צריך ללכת הבייתה. מחכה שהגשם יפסיק. סגור".

אך אמא שלי מבקשת ומברכת אותו בפרנסה טובה, בריאות וכל הברכות האפשריות.

נכמרו רחמיו ונתן לה בגדים לתינוקת, והיא רצה בדלת האחורית של בית החולים, מתפרצת למחלקה. "גברת, ישנים. לכי מפה". אך אמא שלי לא שומעת. היא מלבישה אותי, התינוקת, עוטפת אותי בשמיכה חמה ורצה החוצה. "את שלי. התינוקת שלי".

האחות מנסה להדביק אותה, אך שום דבר לא עוזר. היא רצה לרחוב הגשום, עוצרת מונית ונוסעת לקרוב המשפחה כשהיא ואני התינוקת רטובות.

קרוב המשפחה אינו מאמין איך אימי הצליחה לחבוק את התינוקת שלה ולקחת אותה.

"הצלחתי", היא אומרת בגאווה כשהאוצר בידיה.

היא שלי

אמא הייתה אישה אמיצה שלא ויתרה על דבר שהוא שלה.

שום דבר לא יכול לעמוד בדרכה. אפילו את פרנסת הבית, מבוקר עד ערב עבדה כל יום. רק בשבת נחה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. נשמתה גן עדן. זכרונה לא ימוש מלבי עד יום מותי.

אני נקראת על שם אמא שלה, שאהבה מאוד ותמיד סיפרה עליה.

זאת אימי ז"ל. אשת חייל מי ימצא.

לקריאת הסיפור של מזל "סיפור חטיפתי", בקובץ pdf הקליקו על הקישור כאן. כל הזכויות שמורות למזל אוזן.

Document-page-001 Document-page-002 Document-page-004 Document-page-005 Document-page-006 Document-page-007 Document-page-008

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s