השופט יעקב קדמי טייח את פשעי החונטה כלפי המשפחות מהן חטפו העו"סיות וויצ"ו ילדים תימנים

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p5bcnW-nQ

יעקב קדמי טייח ועדה והוא חתום על מימצאים שקריים, והמלצות שקריות וניבזיות תוך שהוא נגוע באדנות אשכנזית כלפי כאבן של העדות הנחותות, לטעמו, התימנים ויוצאי מזרח ובלקן. זהו אותו קדמי שנחשב "אורים ותומים" של דיני הראיות בגלל ספר שכתב, שבו למעשה אמר שדיני הראיות בישראל פירושם שלמעשה כל דבר קביל לעדות אם אפשר להשתמש בזה כדי להפליל אזרחים. קדמי קבע שילדי תימן מזרח ובלקן לא נחטפו.

יעקב קדמי.

יעקב קדמיפרופ' בועז סנג'רו כתב שהוועדה של יעקב קדמי הייתה מופת של טיוח ושקרים של חונטה אליטיסית. קדמי קבע שילדי תימן מזרח ובלקן לא נחטפו. מת השופט יעקב קדמי, שקבע כי ילדי תימן לא נחטפו – חינוך וחברה – הארץ

ראו גם באיחור של 15 שנה: דו"ח ועדת החקירה על ילדי תימן עולה לאינטרנט   פרשת ילדי תימן: מומחים שנחשפו לחומר הגנוז בארכיון מזהירים שאין בו פתרון לתעלומה  מימדי החטיפה של ילדי תימן נחשפים בארכיון חדש  

הכתבה ממוסף "הארץ", 12.1.96

היעלמות ילדי תימן: כל כשלי ועדת החקירה הממלכתית

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3005312

ניתוח משפטי של דוח ועדת יעקב קדמי מעלה תמונה של ועדה שעשתה לעצמה חיים קלים, שמעולם לא התייחסה ברצינות לטענות על חטיפת ילדי העולים מתימן ושהתחמקה מהטלת אחריות על מוסדות המדינה ובעלי התפקידים בהם

דוח ועדת החקירה הממלכתית שעסקה בפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן נכתב בשפה משפטית. דרך הדיון של חברי הוועדה בנתונים שלפניהם מזכירה מאוד את אופן הכתיבה המקובל של פסקי דין. לכן, לצורך התמודדות רצינית עם הדוח יש לנתחו (גם) כשם שמנתחים כל טקסט משפטי אחר.

על פי המבוא לדוח הוועדה — שבראשה עמד השופט יעקב קדמי שהלך השבוע לעולמו, ושפורסם ב–2001 וזמין כעת ברשת — מספר הילדים שנעלמו בין 1948 ל–1954 נע בין 1,500 ל–5,000. מספר הילדים שתלונות באשר אליהם הוגשו לשלוש הוועדות שעסקו בנושא הוא 1,053. רובם הגדול הם יהודים ממוצא תימני (כשני שלישים מהמקרים שבאשר אליהם הוגשו תלונות הם כאלה, ומכאן שמדובר בכ–700 ילדים). מספר העולים מתימן במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1948–1954 היה כ–50 אלף. רובם המכריע של הנעלמים היו תינוקות. נתון סטטיסטי מלמד שמספר העולים מתימן בגילים המתאימים (אפס עד ארבע שנים) היה 5,824. מכאן שמכל שמונה פעוטות נעלם אחד לפחות. זוהי תמונה מדהימה של תופעה שעל פניה מחייבת בדיקה קפדנית וחקירה ממצה, במיוחד לאור העובדה שכמחצית ממקרי ההיעלמות מרוכזים בתקופה הקצרה יחסית של מחנות העולים (מסוף 1949 עד אמצע 1950).

המסקנה המרכזית שאליה הגעתי, תוך ניתוח הדוח עצמו, בהתבסס על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי, היא שעבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר (למעט, אולי, ליקוי הכרוך בשחיתות) שבו עלולה ללקות ועדת חקירה: היעדר כל חשד. ההנחה הבסיסית ביותר בעבודת חקירה היא שמשהו כנראה אינו כשורה ויש לחקור את העניין עד תום, ואם ישנם אשמים — למוצאם. תיתכן חקירה שבסיומה יתברר שלא היה בסיס לחשד. הפרשה שלפנינו אינה מתיישבת עם קביעה שכזו. הדוח מותיר שאלות כבדות משקל רבות בלתי פתורות. תיאור הוועדה עצמה את אופן עבודתה ואת הנחותיה מעיד כי למעשה גם במהלך החקירה וכבר מראשיתה לא היה החשד נר לרגליה. הרושם החזק שיוצר הדוח הוא שהוועדה לא באה לחקור את הדברים לעומקם, אלא באה להסביר ולשכנע כי בעצם השד אינו נורא כל כך. לכן הסתפקה בצוות חקירה מצומצם של חוקר או שניים.

לכל אורך הדוח מלוות אותנו הנחות תקינות המינהל ואמינות התיעוד — רישומים שונים באשר לפטירה ולקבורה — ומשמשות להנחת המבוקש. הוועדה מסתמכת על התיעוד שנעשה בתקופה שבה נעלמו הילדים, אף על פי שיש בו סתירות רבות וחסרים רבים, ובאשר ל–93% מהילדים היא מגיעה למסקנה שמתו כבר אז. אבל אם מתייחסים ברצינות לטענות שהדברים לא התנהלו כשורה, בין אם היתה זו חטיפה ממסדית ובין אם היתה "רק" אדישות ממסדית לחטיפה "מזדמנת" של תינוקות ומסירתם לאימוץ, ההסתמכות על התיעוד מאותה תקופה בעייתית מאוד. מי שמסוגל לחטוף או לעצום עיניו נוכח חטיפה, ודאי מסוגל גם לערוך תיעוד שאינו משקף את המציאות, או לאפשר את עריכתו.

הוועדה לא חושדת אפילו כשנדלקים זרקורי אזהרה, כגון כשהושמדו יומני קבורה ואז שוחזרו. היא אינה יודעת מי השמיד (ומדוע) ומי שיחזר (ומדוע), ובכל זאת מסתמכת על יומני הקבורה המשוחזרים.

יחס הוועדה למחדלים החמורים ולמעשים החמורים המפורטים (חלקית) בדוח הוא סלחני מאוד. כך, אפילו השמדת ארכיונים "מתחת לאפה" אינה מעוררת בקרב חבריה חשד ממשי. כשפקידי ממשל לא משתפים איתה פעולה ולא ממציאים לה חומר שביקשה, הוועדה רק מביעה צער ולא משתמשת בסמכויותיה כוועדת חקירה.

הוועדה קובעת ברוב מכתבי התשובה להורים (המקובצים בשני כרכים עבי כרס הנספחים לדוח) שהילד מת "בוודאות" — גם כשיש סתירות בתיעוד ה"אמין" בקשר למועד המוות, לסיבת המוות ולמקום הקבורה. הוועדה איננה חושדת גם כשמתברר שהיו רופאים שעסקו באימוצים (ומכאן שהיה להם אינטרס); וגם כשרופא קובע בתעודת פטירה שהילד מת ונקבר. אך מה לרופא בבית קברות?! גם העובדה שבמפקד האוכלוסין שנערך בשנות ה–60 רשמו הפוקדים לגבי רבים מהילדים הללו "עזב" או "עזב את הארץ" איננה מעוררת אצל הוועדה כל חשד. גם צווי גיוס שקיבלו חלק מהילדים לא מעוררים חשד. גם שמועות שהיו קיימות באותה תקופה שלפיהן עליית הנוער היא כתובת לאימוץ ילדים לא עוררו חשד של הוועדה. הוועדה משום מה מתייחסת לאפשרות שהורים נטשו את ילדיהם או לא זיהו אותם כאפשרות סבירה. האם חברי הוועדה סבורים שגם להם זה יכול היה לקרות?

הוועדה מתחכמת ומסבירה שהיתה זו רק "היעלמות להורים", שהרי היא יודעת היום לקבוע היכן היו הילדים: לשיטתה הם מתו. אם כך, לפנינו תובנה אוניברסלית, שלפיה אין יותר היעלמויות בעולם: הרי אלוהים תמיד יודע היכן כל ילד, ודי בכך שוועדה תקבע כעבור יובל שנים היכן היה אדם שנעלם כדי להעמיד את היעלמותו על ממדיה הנכונים: היעלמות לבני משפחתו בלבד.

ממסד אדיש או רשלן

הוועדה לא תפסה נכון את תפקידה: היא כלל לא פעלה כוועדת חקירה, אלא כבית משפט. לכן הטילה על ההורים הישישים את נטל ההוכחה הכבד של טענותיהם. היא נמנעה מבדיקות דנ"א מקיפות והסתפקה בקבר אחד שבו נמצאה התאמה כדי לשלול את כל טענות ההורים. אבל הרי אין טענה שלא היו ילדים שמתו ונקברו, ולא מדובר בחוק טבע שאותו מפריכים באמצעות דוגמה נגדית.

ליקוי מרכזי נוסף בדוח הוא ההסתפקות בהתייחסות אך ורק לטענת החטיפה הממסדית (ולגניבה המכוונת — הקרובה אליה במהותה), והפניית מרב המאמצים לניסיון להפריכה. בלשון המשפט הפלילי, החטיפה הממסדית והגניבה המכוונת, שתיהן כאחת מבוססות על כוונה פלילית: רצון בהתרחשות התוצאה. ברם, האחריות הפלילית יכולה להיות מבוססת גם בהיעדר כל "כוונה". כך כשמדובר ב"אדישות", ב"קלות דעת", ב"עצימת עיניים", או אפילו כשמדובר ב"רשלנות" בלבד. קל וחומר כשלא מדובר באחריות פלילית אלא באחריות אדמיניסטרטיבית או אזרחית. הדוח מתעלם באופן צורם מהאפשרות של אחריות שאינה מבוססת על כוונה. בהתעלמות זו עשו להם חברי הוועדה חיים קלים. בנוסף, הדוח מתעלם מהאפשרות של חטיפה מכוונת שלא אורגנה על ידי הממסד, אלא על ידי אנשים פרטיים, בעוד הממסד אדיש או עוצם עיניו ומאפשר זאת, או — לכל הפחות — רשלן.

הוועדה מדברת על "מסירה מזדמנת לאימוץ" — ללא ביקורת חריפה על תופעה איומה כזו, ובלי לחשוד. מדוע לא חיפשו את ההורים? הוועדה מקבלת תירוצים כגון שבבתי החולים היו עסוקים בטיפול בחולים עד כי לא התפנו לרשום את פרטי הילדים. הגם הפקידים טיפלו טיפול רפואי בילדים?

תופעה נוספת העולה מהדוח היא שהמחדלים והמעשים הרעים בוצעו על ידי גופים, ואף לא אחד מהם נעשה על ידי אדם בשר ודם שניתן לזהותו בשמו ולהטיל עליו אחריות אישית, לאו דווקא פלילית — לנוכח חלוף הזמן. הוועדה לא מוצאת אחראים כלשהם, רק גורמים מופשטים: "אי־קביעת נהלים לשמירה על קשר"; ו"היעדרו של מוסד מרכזי לדיווח". הוועדה, משום מה, מעדיפה להאשים את ההורים במקום לברר ברצינות את אחריותו של הממסד. העבירות הפליליות אמנם התיישנו, אך קיימת חשיבות חברתית, ציבורית ומוסרית גדולה מאוד לחשיפת האמת, לאמירתה להורים ולבני המשפחה של הילדים שנעלמו ולאזרחי ישראל, ולהפקת כל הלקחים הדרושים כדי להבטיח שאפילו מקרה דומה אחד לא יישנה במדינת ישראל.

בדיקות דנ"א עכשיו

גם ללא הנתונים הרבים שחסרים בדוח, אפילו אם מסתפקים בבעיות המינימליות שגם הוועדה קובעת שהן קיימות, התמונה המצטיירת חמורה ומחייבת הפקת לקחים חשובים, שהוועדה אינה מגיעה אליהם. הוועדה מתעלמת מהיקף התופעה: אפילו אם מדובר "רק" ב–69 היעלמויות כפי שהיא קובעת — אלה המון ילדים. מה היה קורה אם היום היה נעלם ילד אחד? מה עשו בשנות ה–60 כשנעלם הילד יוסל'ה שוחמכר? כל גופי המודיעין נרתמו לחפש אחריו, מצאוהו בחו"ל והחזירוהו ארצה. למה היעלמות של 1,000 ילדים (לפי הוועדה) או יותר (שהרי ידוע שיש הורים רבים שלא פנו לוועדה) לא הובילה לחקירה?

לפי הוועדה היו 983 פטירות. אפילו בשנות ה–50 לא היתה ישראל מדינה מפגרת מבחינה בריאותית. אם אכן מתו כל כך הרבה פעוטות, מי האחראי לכך שלא טיפלו בהם כראוי? ומדוע לא הזמינו את ההורים לקבורה?

מה ניתן לעשות כיום? אין לדעת אם ועדת חקירה נוספת תועיל. חשיפת הפרוטוקולים והמסמכים שהיו בפני הוועדה בסיסית והכרחית ויפה שעה אחת קודם, אך לא בטוח שהיא תועיל הרבה. ובכל זאת צריך לנסות. כלי החקירה האפקטיבי שבו יש להשתמש הוא השוואות דנ"א. על המדינה לקחת אחריות על הפרשה ולספק לכל משפחה החפצה בכך השוואה גנטית בין השרידים שבקבר (אם יימצא ואם יימצאו) לבין דגימות שיינטלו מבני המשפחה. כבר כשהוועדה פעלה בסוף שנות ה–90 ובתחילת שנות ה–2000 ניתן היה לבצע בדיקות דנ"א ועתה הכרחי לעשותן. כשם שבשנות ה–60 מדינת ישראל ידעה להשקיע מיליונים בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, כשם שמדינת ישראל השקיעה מיליונים בחקירת היעלמות הצוללת דקר, כשם שהיא משקיעה משאבים כל אימת שאדם נעדר, קל וחומר שיש להקצות משאבים לחקירת היעלמותם של כ–1,000 ילדים לפחות.

אינני היסטוריון. למבקשים מחקר היסטורי של הפרשה אמליץ בחום על מחקרו של ההיסטוריון ד"ר נתן שיפריס, העומד להתפרסם בקרוב. כמשפטן, ניתחתי את דוח ועדת החקירה והצבעתי על ליקויים קשים שיש בו (ניתוח מפורט של הדוח פירסמתי ב"תיאוריה וביקורת" ב–2002). לא זו בלבד שהדוח לא מרגיע, נהפוך הוא: ככל שקראתי בדוח ובנספחים — המכתבים להורים — כך השתכנעתי שהדברים לא התנהלו כשורה. ההשערה שלי היא שהיו גורמים שניצלו את חולשתם של העולים מתימן וחטפו את ילדיהם לשם מסירה או מכירה לאימוץ. מיהרו לקבוע שנותק הקשר בין פעוטות לבין הוריהם במקום לחפש כראוי ובשקידה את ההורים. ה"מסירה המזדמנת לאימוץ" לא היתה חריג אלא תופעה. הרשויות העלימו עין — באדישות, בקלות דעת או ברשלנות — וגם זה חמור מאוד. כנראה היתה תפיסה גזענית שלפיה עדיף לילדי העולים מתימן לגדול במשפחות מבוססות יותר. ההודאה בכך פוגעת בסיפור הציוני היפה שאנו אוהבים לספר, אך ללא הודאה ותיקון העוול העצום שנגרם להורי הילדים, לא נוכל להיות חברה טובה כפי שאנו שואפים להיות. ההורים כבר ישישים. חלקם כבר הלכו לעולמם. אסור להתמהמה: יש לחשוף מיד את כל חומרי ועדת החקירה הממלכתית; יש לבצע מיד השוואות גנטיות לכל משפחה המעוניינת בכך (הבדיקות כבר לא יקרות כשהיו בעבר); יש לחקור חקירה אמיתית. ובאין חשד — אין חקירה אמיתית.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “השופט יעקב קדמי טייח את פשעי החונטה כלפי המשפחות מהן חטפו העו"סיות וויצ"ו ילדים תימנים

  1. שלום רב

    מצורף קישורים להורדת הדו"ח של הועדה הממלכתית ב'פדף' בצורה מסודרת ונוחה
    לקריאה, עם אפשרות חיפוש, מסתמא יהיה בזה תועלת.
    https://www.jumbomail.me/he/Downloads.aspx?sid=64366D56354E597846476E464B3342347436653838673D3D
    https://www.jumbomail.me/he/Downloads.aspx?sid=4545545255455078494533464B3342347436653838673D3D
    https://www.jumbomail.me/he/Downloads.aspx?sid=53715A4335586365784948464B3342347436653838673D3D

    תגובת המערכת: תודה רבה!!! אני מעריכה זאת מאוד.
    לורי שם טוב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s